אני בת 49, גיל 50 מתקרב אלי במהירות.
כשאני מסתכלת סביבי אני בלחץ ממה שאני רואה.
אנחנו חיות בחברה בה לנשים אסור להזדקן, כי הן נהיות לא רלוונטיות במעגל החיים העסיסיים. ‘גיל הבלות’ הוא תואר העלבון הרשמי שזכינו לו, ונשים מתבגרות משלמות הרבה כסף כדי לעצור את השפעת הזמן, ולהתחפש לצעירות.

ואני אומרת: לא הבנו טוב את השם. הבלות היא לא שלנו, היא של כל מה שלא מתאים לנו יותר בחיים: בלות האשמה, בלות הריצוי, בלות הסטרס, בלות הפחד-מה-יגידו, בלות כל מה שמוריד אותי מלהיות הגרסה הכי טובה של עצמי.

WE ARE GETTING FREER NOT OLDER

אומר משפט שאני אוהבת, ומנסיון חיי עד כה הוא נכון. כי בינתיים בכל שנת פז”ם שלי פה על הכדור: הלב שלי מחלים, האישיות שלי מבשילה, העצמאות מתחזקות, הכאב שבי הופך לאהבה, והעבר לחכמה. בכל שנה איכות החיים שלי עולה פשוט כי יש לי יותר כלים להתמודד עם כל מה שקורה לי.

אז כדי לא להיות בלחץ מהזמן ומההתבגרות אני מולידה מופע חדש ומזמינה למהפכה מחשבתית לפיה להיות אישה מתבגרת יכול להיות נפלא.
בואו נתחיל יחד מהפכה: במקום להילחם בזמן – נגלוש עליו בהנאה.
בואו נעשה ניתוח להסרת השנאה העצמית, ואת האהבה שאנחנו נותנות בנדיבות לכוווולם ניתן בנדיבות גם לנו. בואו נהיה מועדון המעריצות הכי לוהט שלנו. מצאתי לזה סלוגן – אני קוראת לזה
מוחאת לעצמי כפיים.