פחד האלוהים של האהבה

אני יודע שאני אוהב את מיכל. 25 שנים שאני אוהב אותה. פעם יותר, פעם פחות, לפעמים מאאוהב, לפעמים לא סובל. ועל הכל נחה הידיעה שאני אוהב אותה.
“כן, יודע, אבל אתה גם מרגיש?” מיכל לא פעם שאלה אותי. לא ידעתי להשיב על השאלה הזו. ברור שאני מרגיש משהו, אני יודע שאני מרגיש, אני חושב שאני יודע מה זה אומר להרגיש. אני חושב שאני מרגיש מידי פעם. הרגשות הבולטים- אלה שאני יודע בוודאות שאני מרגיש אותם הם רגשות האש: כעס, רצון לנצח, או רגשות אדמה: שמחה כשהשגתי משהו שרציתי, או סיפוק כשהשלמתי משימה. ואהבה?
אני יודע שאני אוהב. נוח ונעים לי עם הידיעה הזו. היא רחבה ושטוחה, ומאפשרת טווח תנועה גדול. לא מסוכנת.
בשלושה חודשים האחרונים, כמו ברוב חיי, אני מדחיק את זוועות העולם. אני חושב שהטבע הטוב חנן אותי במידת ההדחקה שתאפשר לי לנוע בחיים האלה בחשש יחסית קטן. אני גם לא מבין או ממש מתעסק באיך פועל העולם, באינטרסים המפלצתיים, ברוע, בתאווה הבלתי מרוסנת לעוצמה, שליטה וכסף. גם לא בקנה מידה קטן יותר- אני צולח את העולם הזה בלי לעשות עסקים או להתמודד פנים מול פנים מול האמת העירומה של עולם ה’מבוגרים’.

אתמול בלילה, אחרי כתבה בחדשות, נחדר שריון האטימות שמגן עלי. לא הפעם הראשונה בשלושת החודשים האלה, רק שאתמול מיכל הייתה לידי על המרבץ בסלון. חיבקתי אותה וזה התחיל להגיע. הפחד לאבד אותה. הצמדתי אותה אליי חזק, בלי לזוז או רצון לזוז. פחד אלוהים מעורב באהבה עצומה. רציתי, כמו שלפעמים מתוארים הדברים האלה- שהחיבוק יכניס אותה לתוך הגוף שלי ממש, שנתמזג לאחד (או אחת. אני מאולף מגדרית:).
בפעם, אולי הראשונה, הרגשתי אהבה?
הבנתי את ההגנה שמעניקה לי ההדחקה, הבנתי את מה שהיא מחסירה ממני, הבנתי את השאלה של מיכל “אתה גם מרגיש? “, ואת התשובה שהתגלתה: “הלוואי שזה ייפסק מיד ויימשך לנצח”.

הבוקר קמתי ונשמתי לרווחה שוב. השריון חזר, אני יודע שאני אוהב את מיכל:)
אבל גם נחקקה בי ההרגשה.
אני אוהב את מיכל.

*
המסע שלנו לחקר זוגיות ואהבה מעמיק ב׳ניצוץ׳ סופש לזוגות על זוגיות. לכבוד הוולנטיינס אנחנו משיקים אותו זו הפעם השלישית , עם מנחים ומנחות מהטובים בתחום הזוגי. מוזמנים להצטרף אלינו, כל הפרטים כאן:

https://nataraj.co.il/hanitzoz/