‘יש לי רעיון מה לעשות ברביעי לספטמבר, תשמרי את התאריך’. אז שמרתי.
מיכל ליבידינסקי | ספטמבר 2022
04/09 זה התאריך בו נהיינו יחד. עבדנו ב ‘שידורי קשת’, היה טיול של החברה בטורקיה, ושם, אחרי תקופה של רמזים והכנות, הפכנו לזוג.
24 שנים יחד. לזכור תאריכים זה משהו של בנות ופחות של בנים. המתבגרת שלי בזוגיות, ואני רואה אותה סופרת כל חודש –כשמגיע התאריך היא מרגישה את זה בגוף. ככה גם אני. אבל השנה אני לא עושה כלום! ככה החלטתי.
בתקופה האחרונה רבנו מלא. הרבה דיסטורשנים צפו ועלו: בתקשורת, במיניות, ויחד איתם עלתה גם עייפות גדולה. בשלב מסוים הטחתי בו ‘איפה ההנהגה שלך?’ מתוך תחושה שהזוגיות שלנו מונחת בעיקר על כתפי. התובנות, ההתפתחות, ללכת לסדנאות, לצאת לבלות, ללכת למטפליםות. ‘אם אני לא עושה משהו אז שום דבר לא קורה’ ככה אמרתי וטרקתי את הדלת. פוס משחק.
אחרי כמה ימים ראיתי את המבט שלו מנצנץ כמו שאני אוהבת, ושמעתי אותו אומר את המשפט שאני הכי אוהבת
‘יש לי רעיון מה לעשות ברביעי לספטמבר, תשמרי את התאריך’. אז שמרתי.
בבוקר היום קמנו, ואחרי שגמרנו לעשות את כל הסידורים ש’צריך לעשות’, התכוננו. הוא הכין צידה לדרך, ושלח אותי ללבוש בגדים נוחים להליכה, ולהביא בגד–ים.
ב 12:00 מותשים מרוב סידורים (עוד טלפון, עוד מייל, עוד מכונת כביסה) הצלחנו לצאת לדרך. ‘לאן נוסעים?’ שאלתי. ‘לעין טמיר’ ענה, ‘אחד המעיינות הכי יפים בארץ, ככה שמואל אמר’. שמואל שאול הוא חבר שלנו, מחובר לאדמה ומכיר את המקומות הכי יפים בטבע.
כשאנחנו חוגגים יחד, אנחנו אוהבים לטייל, והכי אוהבים – לטבול במים. כשטובלים במים הלב נפתח, הפה נפתח, אנחנו יכולים לדבר הכי קרוב, לשתף בדברים שמציקים לנו, לשמוע באוזן פתוחה. השיחות שאנחנו עושים בתוך מים מרגישות לי כמו שיחות בתא וידוי.
אפשר להגיד הכל, יש הכלה וחסד.
בדרך למעין באוטו ניהלנו שיחות רגילות של זוג. הוא אמר ככה, אני אמרתי ככה, הוא נזף שככה, אני נזפתי שככה, פתאום הוא הציע: ‘אולי במקום להתנגד למה שמישהו אומר, השני יגיב במילים טובות ומחמיאות, אפילו אם הוא לא חושב ככה?’. ‘כן?׳ עניתי ‘אני אשמח לראות אותך מצליח לעשות את זה’.
‘למה ככה’ הוא אמר, ׳במקום התגובה הצינית הזאת את יכולה להגיד לי: זה רעיון נפלא’.
‘נכון’ עניתי ‘ואתה יכול להיות הראשון ולהגיב לתגובה הצינית שלי במשפט: זה רעיון נפלא’.
‘את צודקת’ הוא חייך, ‘זה באמת רעיון נפלא’.
וככה התחיל המסע שלנו.
‘רוצה שייק’ הצעתי לו מהתרמוס שלי, ‘לא’ הוא ענה (איש של קפה), ‘בעצם למה לא – תביאי’ לקח שלוק, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד… ‘טעים!’
בהמשך היום היינו בתשומת לב למה יוצא לנו מהפה, ובדיקה אם אפשר להגיד ביקורת בצורה אחרת, ואולי אפילו במקום לבקר –להחמיא, ובמקום להתנגד – להסכים! זו היתה חוויה מהפכנית. הסתבר לי שרוב הזמן אנחנו בהתנגדות. פתאום שוב ראיתי כמה שתלטנות יש בזוגיות. את הרצון האדיר שבן/בת הזוג יהיה פחות מי שהוא/היא, ויותר בואו נודה בזה: מי שאני. זה נורא!
החננו את האוטו ובירידה תלולה ומיוזעת של כחצי שעה ירדנו למטה, ו….הגענו למים! השלכנו את התיקים וקפצנו.
קור נפלא ומלא חיים. ‘לזה קוראים לעשות חיים’ צחקתי וצללתי. ‘נטבול 11 פעם?’ הוא שאל.
11 זה מספר שאנחנו אוהבים. נענעתי בראש לשלילה –’24’ .
החזקנו ידיים, לקחנו אויר ו 24 פעם עלינו ירדנו בסינכרון זוגי עם הלבבות שלנו, עם הגופים, עם האויר, עם המים, עם הדגים שהקיפו אותנו, עם הסלעים. לוקחים אויר מלמעלה מוציאים אויר למטה,ומברכים בלב. טהרה. איזו מילה נפלאה.
אחרי הטבילה נפרדנו קצת לזמן איכות עצמי. הוא הלך לצד אחד של המים, אני לצד שני, כל אחד ואחת בזמן איכות אישי עם הטבע, השפיריות, הסלעים, המחשבות.
מצאתי באחת הפינות וורטקס מים –בתוך האבנים המים הסתחררו בעיגול מושלם. התישבתי במרכז העיגול הזה, מעמיקה תפילות וכוונות לעצמי ולעולם, לאנשים שאני מכירה, לאנשים שאני לא מכירה, למערכות היחסים בחיי. לאהבה שמקום מישכנה בלב של כולנו, אבל כמה נותר ממנה ביום יום? בתוך חיים של סטרס ושגרה, בכמה לבבות פועמת האהבה ובאיזו עוצמה?
שלחתי תפילה לשפע אהבה בלבבות של כולם, ובמערכות היחסים כולן.
ואז הצטרפתי אליו, והלכנו לניקבה. שמואל אמר שיש ליד המעיין ניקבה וחייבים להיכנס פנימה וללכת עד הסוף. גילינו פתח קטן וצר עם מים שמגיעים עד הברכיים. הניקבה כל כך צרה שאפשר ללכת רק אחד אחרי השני. מסתבר שהמערה בכלל לא קטנה, התקדמנו והתקדמנו והיא התארכה והתארכה, בשלב מסוים האור לא נכנס. התקדמנו בחושך גמור, הלב דופק, המים קרים, שנינו לבד במחילה שמרגישה אינסופית, אל בטן ההר. בנקודה מסוימת (תפסנו רגליים קרות:) עצרנו. החזקנו ידיים, התחבקנו. ושם בתוך החושך, בתוך המים, בבית המקדש של אמא אדמה בלחישה לתוך האוזן, התפללנו על היחד שלנו, שהדיסטורשנים שלנו ימצאו רפואה, שהאהבה תנצח, התפללנו לחיי 24 השנים הבאות.
יצאנו החוצה זו אחרי זה, כמו בתעלת לידה, מולנו מראה עוצר נשימה: אור נכנס מפתח הניקבה ונוגע ברכות במים, ריקוד של אור וחושך על רקע צבעי החוץ שנצנצו בירוק מהפנט.
משם הלכנו לטיול ליד הנחל ועצרנו על סלע גדול לאכול את הצידה, ולדבר עוד קצת על דברים שמציקים לנו בזוגיות. לבטא ולהקשיב אחרת מאיך שאנחנו מקשיבים בבית.
רבצנו במקום היפיפה הזה מוקפים עצי דולב, אלונים, עצי תאנה. כשהגיע הזמן אספנו את עצמנו וטיפסנו למעלה, מתנשפים.
הוא כל הדרך עצר לאסוף ליכלוכים שאנשים זורקים.
כואב הלב כמה יופי המקום נותן, וכמה ליכלוך אנשים משאירים: בקבוקי פלסטיק, פחיות, שקיות חטיפים, והכי נורא ניירות טואלט או מגבונים מעטרים סלעים, עצים ושיחים.
הוא עם שקית ביד עוצר מתכופף מרים ואוסף, לא מוותר – לא לעייפות של עצמו ולא לליכלוכים שמכערים את יפי המקום. בזמן שאני רק דואגת לעצמי לעלות את העליה התלולה למעלה.
התרומה שלי היא לכתוב את זה כאן, להזכיר, להעיר, להאיר, לפקוח עיניים. ברור לי שמי שמלכלך לא רואה כמה זה נורא. זו פעולה שנעשית ללא מחשבה, ולצערי אין מספיק מודעות.
אחד החוקים היפים של ההרמוניה הוא להשאיר את המקום קצת יותר טוב מאיך שקיבלנו אותו. איך הטבע של הארץ היפה שלנו יראה עם המוני אנשים יאמצו את החוק הזה?
נכנסנו לאוטו. הוא מותש מהעליה התלולה, וניקוי הליכלוך. אני חיונית ואנרגטית. ‘אני אנהג’ אמרתי, והוא במקום להתנגד כהרגלו, הסכים לנוח והתיישב במושב ליד הנהג.
אחרי 24 שנה יחד יש לי המון מה להגיד על זוגיות לטוב ולרע. את רוב מה שיש לי להגיד, כולל היצירות הזוגיות שיצאו מאיתנו אפשר למצוא כאן באתר שלנו.
והנה אחד הדברים היפים בזוגיות: כשאחד מתעייף לשני יש כח.
זה נכון בנהיגה. זה נכון מול הילדים. וזה נכון גם מול כיור מלא כלים
לחיי 24 השנים הבאות
