התחתנו ביום שישי ה 13..
מיכל ליבידינסקי | יוני 2022
התחתנו ביום שישי ה 13. את חששותינו מהתאריך המלחיץ הפיג מארק מי שחיתן אותנו כשעידכן ש 13 זה אהבה בגימטריה, והמנהג לפחד מהמספר 13 הוא של הגויים, לא שלנו.
מארק היה השכן שלנו בבית ששכרנו אז בראש פינה . היו לו עיזים אותן חלב והכין גבינות הכי טעימות בעולם, והיה לו את הלב הכי טוב שפגשתי: מלא ענווה ואהבה פשוטה לכל. ככל שהיכרנו היה לי ברור שזה האדם שאני רוצה שיחבר את הלבבות שלנו.
התחתנו באכזיב בחוף של אלי אביבי הדוד. לילה לפני ישנו לחוד, שי הגיע ברכבת מתל אביב ובבוקר החתונה טבל בים של אכזיב, אני הגעתי מראש פינה בג’יפ הכחול הקטן (שקישטתי בפרחים) ובבוקר החתונה טבלתי בכינרת. המפגש בינינו היה מתוק-מלוח.
התרגשתי. כל חיי החברה התרבות ואמא שלי הכינו אותי לרגע בו אתחתן – זו המשימה החשובה של חיי, היעוד שלי! אפילו התחפושת הראשונה שלי בפורים היתה לכלה. והנה מגיע הרגע האמיתי, עם השימלה האמיתית.
את השימלה גיליתי ערב אחד כשטיילנו עם הכלבה ברחוב דיזינגוף ולפתע ראיתי אותה זורחת בחלון ראווה כמו לבנה במילואה.
נשימתי נעתקה. החלום של הילדה הביט אלי מאחורי הגזוזטרה: שימלה של נסיכות מהאגדות, אבל עם פאסון אלגנטי. משהו שאני יכולה ללבוש ברבים להרגיש ילדה קטנה מבפנים, ולהראות אישה גדולה עם טעם טוב מבחוץ.
“בוא תראה” לחשתי.
הוא התקרב תוך כדי עישון סיגריה (כשהכרנו הוא עישן קופסא ביום!) הביט בשמלה, הביט בי – ואז המבט שלו התחיל לחפש משהו, לא הבנתי מה , אבל הוא כבר הסתדר: תקע את הסגריה בפה והלך להביא רמפה מעץ שהיתה זרוקה בצד, העמיד אותה מול חלון הראווה ואמר לי – “תעלי”.
לא הבנתי אבל עליתי על הבמה הקטנה של הרמפה והגעתי לגובה הנכון מול השימלה. הוא בחן את ההשתקפות שלי בתוכה “יפה לך” הכריז, והשאר היסטוריה. המדידה הכי מהירה שהיתה לי
נשימתי נעתקה. החלום של הילדה הביט אלי מאחורי הגזוזטרה: שימלה של נסיכות מהאגדות, אבל עם פאסון אלגנטי. משהו שאני יכולה ללבוש ברבים להרגיש ילדה קטנה מבפנים, ולהראות אישה גדולה עם טעם טוב מבחוץ.
“בוא תראה” לחשתי.
הוא התקרב תוך כדי עישון סיגריה (כשהכרנו הוא עישן קופסא ביום!) הביט בשמלה, הביט בי – ואז המבט שלו התחיל לחפש משהו, לא הבנתי מה , אבל הוא כבר הסתדר: תקע את הסגריה בפה והלך להביא רמפה מעץ שהיתה זרוקה בצד, העמיד אותה מול חלון הראווה ואמר לי – “תעלי”.
לא הבנתי אבל עליתי על הבמה הקטנה של הרמפה והגעתי לגובה הנכון מול השימלה. הוא בחן את ההשתקפות שלי בתוכה “יפה לך” הכריז, והשאר היסטוריה. המדידה הכי מהירה שהיתה לי
בחרנו להתחתן בשקיעה בזמן של ירח (כמעט) מלא, כששניהם נפגשים לרגע לפני שמחליפים משמרות כדי שגם השמש והלבנה יהיו נוכחים בטקס שלנו יחד עם המשפחה והחברים.
והנה חודש יוני באוויר, ומפה לשם כבר 24 שנה יחד, חוגגים 19 שנות נישואים. את הפוסט הזה אני כותבת אחרי ריב קטן שהיה לנו בסלון. עוד ריב אחד בתוך אוקיינוס של ריבים.
החיים יחד נראים לי לפעמים כמו בגדים שתלויים על חבל כביסה – יש את הבגדים הנוצצים החגיגיים, יש את המרוטים עם החורים, יש בגדים לבנים, יש שחורים, ויש צבעוניים. מגוון אינסופי של רגשות וחוויות תלויים על החוט שנמתח בין הלב שלי לשלו, ואנחנו לומדים לעשות מקום לכולם.
אז השבוע בבוקר יום הנישואים הלכנו לטבול בים במים מלוחים, ואחר כך הלכנו לטבול במעיין במים מתוקים, וכשאנחנו בטעם מתוק-מלוח המשכנו לסשן הדרכה מינית עם ליאת לילייאן, שהיא חכמה מאוד ורואה מאוד.
לא קל ללמוד ולהתפתח במיניות, ולצאת מאזור הנוחות המוגן, אבל אני יודעת שאם אני רוצה להשאיר את הניצוץ בינינו דולק כמו שדלק אז בחופה, אני לא יכולה להתעלם מהאתגר המיני של הזוגיות: להימשך מינית שנים לאותו אדם, לשמור על התשוקה דולקת, ולהנות מהמפגשים בינינו.
נכון אנחנו שותפים טובים, אפילו מעולים, בהחזקת הבית וביצירת יצירות משותפות, אבל זה לא מספיק אנחנו צריכים גם להיות טובים בלעשות אהבה. מיניות משגשגת זו מתנת הנישואים הטובה ביותר שנוכל לתת לעצמנו.
במהלך היום כשהלב הלך ונפתח עלו לי הפעמים בהן אמרתי לו מילים לא טובות, מילים רעות, מילים מקטינות. “סליחה שאני יורדת על הדברים שאתה עושה” אמרתי, והוא חשב על זה רגע וענה “זה יפה כי זה מחזק את העצמאות שלי.”
זה עוד דבר שגילינו עם השנים – שיש את שני הכיוונים: אנחנו יכולים לתמוך אלו באלו שזה תמיד נעים, אבל גם ברגעים בהם אנחנו לא תומכים – קורה משהו טוב: הסנטר הפנימי של כל אחד ואחת מאיתנו מתחזק דרך הקונטרה.
וכמובן יש גם עייפות גדולה, וכשכולם נפרדים מסביב גם אצלנו עולים סימני שאלה – מה הדרך הנכונה? להמשיך עם היחד הזה, או לצאת להרפתקאה חדשה?
אין תשובה נכונה או לא נכונה. כל דרך יש את הטוב שלה ואת הרע שלה, את הברכה שלה ואת המחיר שלה.
בינתיים אנחנו כאן מחזיקים ידיים, עובדים בלאהוב. האהבה היא לא משהו שקורה לנו ספונטנית, אהבה היא נס שצריך לעבוד קשה בשבילו ואנחנו שומרים על ערנות ופועלים לשמר אותה דלוקה .
מה שבטוח חתונה זה לא היעוד של אף אחד ואף אחת. כולנו כאן כדי להתפתח ויש דרכים רבות לעשות את זה.
חלון הראווה עם שימלת הנסיכה קורץ ומפתה, אבל לחיות יחד זה אחד הדברים המאתגרים שנעשה, רק שאף אחד לא מכין אותנו לזה.
מבחינתנו כל עוד אנחנו יחד במסע שלנו משתדלים לעשות את המיטב שלנו כדי להנות מהזוגיות ולא לסבול ממנה.
בתוך זה מלבלבת תחושה חדשה: פתאום נראה לי מוזר לאהוב מישהו שהוא לא אתה.
