כל תהליך עבודה על כל יצירה זוגית שיוצאת מאיתנו, מלאה בריבים עקובי עלבון. בגלל נסיון העבר אנחנו כבר די מפוחדים כשקובעים פגישה כדי לעבוד.
בראשון בבוקר זה שוב קרה.

התיישבנו לעבוד (על ׳הניצוץ׳ וויקאנד לזוגות על זוגיות). התחלנו זהירים, מנומסים, נושמים. התחיל טוב אבל כבר במשפט השני זה הגיע: חילוקי דעות. אמר משהו, לא הסכמתי איתו והוא בשנייה מרסס עלי כעס כי הדעה שלי שונה משלו. רק אחרי שהוא מעליב אותי ומכאיב לי, הוא נירגע, ואז רוצה שנמשיך לעבוד.

אני מכירה את תהליך העבודה בינינו, זה בדרך כלל נראה ככה. אבל הפעם הייתי עייפה. לא בא לי להמשיך. וממש לא בא לי להרים וויקאנד על זוגיות ככה. בינתיים, בצד שלו, הוא מתנצל בכנות ומושיט לי יד.

אבל לא בא לי להושיט חזרה. מרגישה קפואה, כואבת, מיואשת.

׳רוצה ללכת לים?׳ פתאום הוא מציע. ואני עצבנית אבל מרגישה את הכן מהבהב לי בלב.

משנים כיוון, עולים על בגדי ים.  הוא מכין סל פיקניק רומנטי, עם כל מה שהצליח לחלץ מהמקרר ועם תרמוס ריחני של תה ארל גריי וחלב שקדים, וכל האנרגיה משתנה. משני ילדים עצבניים שכלואים בבית ספר, לשני ילדים שובבים שמבריזים לים, והלב שניטרק מתחיל להיפתח שוב.

בדרך אני שמה (בכוונה, אלא מה) פודקאסט על זוגיות. שיחה על זה שבתוך כל אחד ואחת יש ילד בן 4 שמחפש בבן/בת הזוג מבוגר אחראי.

׳בדיוק׳ אני אומרת לו, ׳ולי נמאס להיות אמא שלך ולהרגיע אותך. קח אחריות על עצמך ותירגע לבד. יודע מה יהיה טוב? שתלך לקורס של תקשורת מקרבת, ותתפתח ברמת השיח שלך.’

‘אין לי כח ללכת לקורס’ הוא מעקם פרצוף. בינתיים אנחנו חולפים את חוף קיסריה, חולפים את חוף דור, ואני סקרנית – לאן הוא לוקח אותי?

הוא מסובב את ההגה לחוף הבונים. רומנטי…

מתקרבים ומגלים שיש תשלום לרכבים בכניסה.

׳אנחנו הולכים לשלם על זה כסף?׳ אני מתפלאה, יודעת כמה הוא לא אוהב לשלם על ים. ׳את מבינה כמה הדייט הזה  חשוב לי?!׳ הוא מחייך.

מגיעים לקופאית:

׳כרטיס סטודנטית וחייל׳ הוא אומר לה וצוחק, ׳או בעצם מבוגר ובן ארבע׳, עכשיו גם אני צוחקת.

מחנים את האוטו ונכנסים לשמורה. ׳איזה מזל שרבנו׳ הוא אומר ׳בזכות זה הגענו לכאן, חלום שלי לבוא איתך לכאן׳.

ובים גלים גדולים מושכים לכל  עבר, ואני חושבת שככה גם במערכת היחסים הזוגית, יש כל הזמן גלים שסוחפים אותנו. גל של ריחוק וגל של קירבה גל של עלבון וכעס, נחשול של אהבה התפייסות, והתפקיד שלנו זה לא לטבוע באף אחד מהם, להשתדל לצוף, להישאר מאוזנים, ולחכות לגל הבא שאינשאללה יקח אותנו לחוף הבונים, ולא לחוף ההורסים.

יוצאים מהמים והוא הולך לאסוף לכלוך מהחוף, תרומתו הצנועה להנאה שלנו מפיסת הטבע היפה הזאת.  אני אוספת לכלוך מהנפש. מתבוננת בכאבים שלנו ובמפגש ביניהם. 

כשהוא חוזר אנחנו צוללים לשיחות, כמו ׳איזה חלום חשוב לך להגשים לפני שתמות׳, וגם על הריב הזה שהיה הבוקר ואיך נוכל ללמוד לעבוד יחד יותר בקלות. 

׳אולי כל פעם נחליט שאחד מאיתנו אחראי על משהו ומוביל אותו והשני עוזר לו – עושה מה שמבקשים ממנו גם אם דעתו הפוכה׳ הוא מציע. ׳אוקיי׳ אני אומרת ׳אפשר לנסות׳.

חוזרים הביתה. עוצרים לקנות ירקות בפראדיס, תיכף הביתה וסייסטה, תענוג. פתאום נזכר בהחלטה שצריך לקבל. הוא חושב משהו אחד, אני חושבת אחרת. שתיקה. מגיעים לחניה של הבית. הוא מרים את האמברקס ומרים אלי מבט. אני מכירה את המבט הזה. 

׳אני מרגיש את העצבים עוד פעם עולים׳ הוא אומר לי, ובשניה שופך עלי את הכעס שלו.

אני מסתכלת עליו ולא מאמינה. ׳אתה רוצה להגיד לי שכל הסיבוב היפה שעשינו עכשיו בפח ??׳ 

נכנסתי הביתה. טרקתי את הלב ואת דלת הכניסה. שלושה ימים אנחנו לא מדברים. לסיפור הזה אין סוף טוב בינתיים. מחכים לגל הבא שיביא אותנו לחוף מבטחים. מדהים איך הבנאדם שהכי מכאיב לי הוא גם הבנאדם שהכי מרפא ומצמיח אותי. זה חייב לבוא ביחד?! זוגיות.

והם חיו בעצבים ובריב עד עצם הפוסט הזה.

נ.ב.

שניה לפני העלאת הפוסט שקיבלתי הודעה מבית הספר של הילדים על כמה הרצאות חינם, אחת מהן בנושא תקשורת מקרבת! מיד שלחתי לו את ההודעה ‘תלך? זה אפילו בחינם..’ בתשובה הוא ענה לי:

‘חינם? נרשמתי’. נשמתי.

זאת השיטה המרכזית שלנו לעבודה הזוגית: להפוך את המינוס לפלוס. לעבוד עם הקשיים הזוגיים ולהרוויח מהם התפתחות, ובסופו של דבר התקרבות. אם כל הסיבוב הזה קרה כדי שהוא ילך להרצאה של תקשורת מקרבת – אז טוב שזה קרה. הכל לתודה! יש תקווה לאהבה.