קשרי הקהילה של החברה (יש כזה דבר וזה מאוד ריגש אותי לשמוע)

הזמינו אותנו להעביר הרצאה על זוגיות לקבוצה אינטימית של עובדיםות.

הגענו בשישי בוקר אל גורד שחקים וחשקים בתל אביב, וכנהוג דבר ראשון נבלענו אל חלל המרתף האפל מה שנקרא ׳חניה׳.

כאן מצאנו את עצמנו בסאגת מעליות של הגורד. במזל הצטרף אלינו עוד זוג תועים ככה שלא היינו לבד באסקייפ אלוויטר-רום: לחצנו יחד על אותיות באנגלית, וצירפנו מספרי קומות, מחפשים את הצופן הנכון שיוציא אותנו מהמרתף.

איכשהו הגענו לקומה על פני האדמה, יצאנו החוצה, עשינו עיקוף ואחרי מסע מפרך הגענו אל נקודת ההמראה של המעליות.
פקיד לובי משועמם הביט בנו מאחורי הדלפק. תהיתי אם ישאל ׳ארזת לבד?׳ אבל לא הספקתי להשתעשע במחשבה
כי כמעט איחרנו את הצ׳ק אין למעלית שבדיוק הגיעה. הזוג שאיתנו לחץ על מספר הקומה, ובום! לחץ אדיר בראש . ׳לאיזו קומה אנחנו?׳ הצלחתי ללחוש, ׳50׳ ענו לי.

מה אגיד, צריך להתכונן להמראת מעליות כאלה, להביא מסטיק, בקבוק מים, משהו.
במזל היינו במעלית עם מסך ואפשר היה לראות פרסומות עד שנגיע ולהסיח את הדעת מלחץ ה G המטורף בראש. הגענו אל קומה 50 בשירת ׳הבאנו שלום עליכם׳, ונכנסנו. היה שווה את זה!
גובה מטורף ניבט אלינו מהחלונות, בוא נאמר שכשהסתכלנו למטה ראינו את הגג של עזריאלי.

ובפנים: ספייס מהמם פינת קפה מפונפנת , מקרר מפוצץ קרטוני חלב מכל התצורות, ערסלי קש פזורים, שולחן עם משחקי קופסא.

איש ביטחון חייכני מקבל את פנינו, רושם את שמותינו ונותן לנו שני קולרים כתומים לצוואר מהם משתלשלים שמותינו על כרטיס פלסטיק לבן.

׳אני לא רוצה׳ אני אומרת, ׳מהזתומרת׳? שואל איש הביטחון, ׳לא בא לי׳ אני עונה. ׳מהזתומרת לא בא לי?׳ הוא שואל, ואני מסבירה שזה משפט נפוץ בעגה הפרדס חנאית, ונמלטת לשירותים. הצלחתי להתחמק חזרה בלי הקולר.