הצעתי למיכל פעמיים.

הראשונה על הטיילת, קצת לפני יפו, ואיך שיצאו לי המילים מהפה הייתה תחושה חמצמצה קצת, תחושה של חוסר דיוק.

גם ה’כן’ של מיכל היה כזה.

והתחבקנו, והתנשקנו אבל הלב לא ניתר. הוא חיפש מקום להתעשת.

צריך קצת חוסן לשרוד את האכזבה כשמבטלים את הרגע הרומנטי הנכסף ומודיעים על השהייתו.

אז בעצם לא רוצים להתחתן? אז ניפרד אם לא מתחתנים? או שרק הטיימינג עדיין לא מדויק? מסובך.
הנסיגה לא גבתה קורבנות. נשארנו יחד. החמיצות התפוגגה אבל סחבה רגל.

הרגע הבא, אם יהיה, חייב להיות מדויק, מושלם.

לא נשרוד עוד טייק כושל.

מה את אומרת, אולי נתחתן? הוא שאל באגביות בזמן הליכתנו בטיילת.

הנה זה קורה. חיים שלמים מכינים אותנו, הבנות, לקראת זה, ואני התפלאתי שבמקום שמחה, חשתי אימה קרה מתפשטת בגוף.

זהו? עכשיו צריך להחליט אם זה לכל החיים?

מה עונים? כן? לא? תן לי לחשוב על זה? זה מעליב. אז מה אני אתחתן רק כדי לא להעליב? שאפתי אוויר,
ובנשיפה יצא לי – טוב, ושנינו פסענו רועדים כאילו מהתרגשות, למעשה מפחד, לקרוס באיזה בית קפה קטן על הטיילת, למחות את הזיעה ולבלוע שתי כוסות יין לבן.

אחרי שבוע הוא התחרט והציע שקודם נעשה טיול גדול בעולם, ואחרי שנחזור לארץ, אולי בקיץ הבא, נתחתן.
למרות ההקלה, חטפתי עצבים.

מה זאת אומרת, נהמתי, עזוב לא צריך, בוא נרד מזה.

שנתיים אחר כך בראש פינה, יצאנו לטיול רגלי לילי והתכופפתי לאסוף את הקקי של פפה הכלבה שלנו.
בזווית העין ראיתי בורג וו מעוגל,

כזה שאפשר לתלות עליו דברים אחרי שקודחים אותו לתוך הקיר. הרמתי ושמתי בכיס. משהו לחש לאוזני שאעשה את זה. ואולי זה סתם כי אני פרסי.

המשכנו לשוטט ומחשבה החלה לנקר חזק יותר ויותר בראש שלי: ‘תציע לה עם הבורג’. השתגעת??

עם בורג? אחרי הפישול הקודם אתה מדייק הפעם או שאתה עף לכלבים.

‘תציע לה עם הבורג’.
עם הבורג? טבעת במינימום, רצוי מהממת.
‘תציע לה עם הבורג’.

אני מכיר את מיכל, מגיל חמש היא יודעת איך תיראה שמלת החתונה שלה ואיך נהוג להציע, בורג לא יעבור כאן, ואין לי עוד טייק, זהו, נגמר האשראי.

‘תציע לה עם הבורג!’

הגענו לגן קטן. הלב דופק בפראות. אינטואיציה או ראש? קול פנימי או כל מה שאני יודע על מיכל ועל הצעות נישואין?

אני שולף את הבורג וו. ‘תתחתני איתי?’

אמא שלי הכינה אותי כל חיי לרגע המיוחל.

נוהל הצעת נישואין על פי הפרוטוקול אומר:

א. טבעת – חשוב שהטבעת תהיה יקרה. מאוד.

ב. כריעת ברך- על המיועד לכרוע על בירכו האחת, בשעה שהוא מציע את הטבעת (היקרה מאוד)

ג. אווירה רומנטית – נרות, יין, פרחים, מוזיקה, כל מה שקלאסי עובד.

את נוהל הצעת הנישואין אני יודעת בעל פה מהגן, וככל שגדלתי ובגרתי אימי דאגה לתחזק אותו. בעיקר את עניין הטבעת היקרה. מאוד. אני מסתכלת מה קורה כאן ועכשיו.

הגבר שלי שלפני דקה זרק שקית עם קקי של הכלבה לפח, עומד מולי, בגן שומם, אין אף נר רומנטי באופק או זכר לצלילי כינור, בידו וו בורג חלוד,

והוא מציע לי לחיות את שארית חיי איתו.

ופתאום נזכרתי בסיפור אחר. סיפור שסיפר קרוב משפחה, על איך הוא הציע נישואין לחברה שלו.

הם טיילו בשדות, ופתאום הוא קיבל השראה, הסתכל סביבו, קטף קוץ, ליפף אותו לכדי טבעת, הגיש לה והציע לה להתחתן, להפתעתי היא הסכימה.

משהו בפשטות של הסיפור, ובפשטות המומנטום שבה את ליבי. והנה אנחנו כאן, זה מול זו, וו בורג חלוד בינינו, והולך ומתבהר לי שהתשובה לא צריכה להיות קשורה לשום נוהל, ולשום כסף, ולשום פחד אם להעליב או לא, ואפילו לא לאמא שלי. רק לדבר עצמו:

האם אני רוצה לחלוק את חיי עם השותף הזה? האם הוא שותף טוב להרפתקאות? לחלומות? לבניית בית? האם יהיה לי כיף איתו? מעניין איתו? מצחיק איתו? בטוח איתו?

תכרע ברך אני אומרת, בכל זאת לכבד את אמא שהשקיעה ברגע הזה מאמצים רבים.

אנחנו עומדים מתחת לפנס ליד נדנדות.

הוא כורע על ברך אחת, מגיש לי בידו וו בורג, ושואל – מיכל ליבדינסקי , תתחתני איתי?