מיכל:
בבתים רבים (כולל שלנו) האדמה רועדת. הזוגיות עולה יורדת כמו רפסודה קטנה בלב ים סוער, מאתגרת את הקצוות, בלי לדעת מתי נעגון בחוף מבטחים. בימים אלו שוב אנחנו עוברים גל כזה, מלא בילבול וסימני שאלה. האדמה רועדת. כשהאדמה רועדת זו בדרך כלל הזמנה לקום מאזור הנוחות ולצאת למסע. “אולי נעשה סווט זוגי אצל תומר?” הצעתי, והוא הסכים.

שי:
את תומר פיין אנחנו מכירים כבר די הרבה שנים. פגשתי אותו לראשונה כשהוא עשה לי טקס במהלכו הייתי קבור ומכוסה באדמה, נושם דרך קש שמבצבץ כמו פריסקופ, במסגרת תוכנית טלוויזיה שעסקה בחיים ובמוות. (לצפייה בטקס לחצו כאן). 
אח״כ פגשנו אותו יחד, בהזדמנויות שונות, ותמיד היה נפלא לשמוע את  חוכמתו, שהביא מהדרך האינדיאנית בה הוכשר. לא שהתחשק לי לוותר על הנוחות החמימה של מרבץ הטלוויזיה, אבל א מאן גט טו דו וואט א מאן גאט טו דו. בטח כשאשתו מבקשת.  

מיכל: 
סווט לודג’ זה אוהל הזעה אינדיאני. בתוך אוהל עשוי מענפים, עגול ונמוך הדומה לרחם ומכוסה בדים, מתכנסים ויושבים. במרכז יש בור קטן לאבנים. בחוץ דולקת אש ובליבה מתחממות אבני בזלת. כשהאבנים לוהטות מכניסים אותן לאוהל הקטן, סוגרים את הדלת כך שיש חושך מוחלט והכל אטום. על האבנים הלוהטות מניחים קטורות וצמחי מרפא מתוקים שפותחים את הנשימה, ואז שופכים מים על האבנים הלוהטות. המים מתאדים באוויר, והנוכחים נושמים פנימה את אדי המים הלוהטים, וכל נקבוביות העור נפתחות ומתנקות. אפשר להגיד שזה סוג של ספא אינדיאני – סאונה, אבל- וזה אבל גדול- עם תוספת של תפילה וכוונה.

שי:
אני תמיד ממש, אבל ממש, לא רוצה להגיע לסווט ותמיד, ממש, אבל ממש מברך על זה שהסכמתי לעשות את זה.

מיכל:
הגענו, ודבר ראשון התיישבנו לדבר. תומר רצה לשמוע איפה אנחנו היום, מה מציק לנו, כדי שידע לאן לכוון את התפילות. שי התחיל בלשתף בריב קטן שהיה לנו בדרך אליו. התעכבתי ביציאה מהבית, וזה חירפן אותו -כי קבענו שעה וחשוב לו לעמוד בדיבורו.
אני אמרתי שהריב הזה קוסמטי, עוד ריב בתוך אוקיאנוס של ריבים שאנחנו מתנגשים בהם, אבל מה שבאמת מציק בתקופה הזאת זה הגל ששוטף את שי ומפנה לו את המבט החוצה. אחד הקונפליקטים המבאסים אצלנו: מצד אחד בבית טוב, נעים, כיף, קרוב, מצד שני יש אנרגיה אדירה בפנים שלוחשת החוצה החוצההה, עוד נשים, עוד הרפתקאות, עודדדד, וחלקתי שבזמן שהוא מפנטז על נשים אחרות, הפנטזיה שלי היא להמשיך את החיים עם מישהו אחר שיותר דומה לי.

שי:
למרות שמכיר את המחשבה הזו של מיכל, שאנחנו ׳כמעט מתאימים׳, הופתעתי לשמוע שיש לה תחושה שאולי עם מישהו אחר, שמתאים לה יותר, היא הייתה יותר מאושרת.

מיכל:
נכנסנו לסווט. אמנדה, אשתו הנהדרת של תומר נכנסה איתנו. זוג וזוג יושבים זה מול זה.  הטקס מחולק לארבע דלתות – ארבע פעמים הדלת נפתחת וכל פעם עוד אבנים חמות נכנסות מהאש פנימה, מה שאומר שהחום בתוך הסווט כל הזמן עולה ועולה.
בדלת ראשונה בירכנו את המים. תומר דיבר על זה שיש תנועה אדירה של מים בתוכנו שלוקחת אותנו לכל מיני מקומות. אי אפשר לחסום את תנועתם, ויש לתת להם לשטוף. כשאין מים אין תנועה והדברים מתייבשים ומתים

שי:
ראיתי בזה הכרה ואישור למה שקורה אצלי, ומחשבה שיש לתת לדברים לנוע. מה ואיך? עוד לא יודע.

מיכל: 
דלת שניה הוקדשה לאדמה, בירכנו את האדמה ואת אדמת הבית שלנו, התרגשנו מהמשפחה שיצרנו. נזכרתי באישה הצעירה שהייתי פעם, זאת שרצתה להתחתן ולהקים בית ומשפחה, וקלטתי שאני שמחה ממה שיצא.  תומר סיפר סיפור אינדיאני יפה על אשת הצבי, אישה יפיפייה ומפתה שגרמה לגברים להתהפנט אליה ולרצות להישאר רק איתה, ועל העוצמה הנדרשת מגבר כדי להפנות את המבט ולצאת מתחום השפעתה ובכך לשמור על כוחו ולחזור אל חייו ואל ביתו. בסיום הסיפור אמנדה שרה שיר אינדיאני יפה. הקשבנו בתשומת לב ואמרנו תודה לבית.

שי: 
תומר אמר שהבית יעניק לנו כוח לכל מה שיבוא. שנשאב ממנו יציבות לצאת למסע ולחזור ממנו. נמל אדמה. אשת הצבי, ככה פירשתי, היא אזהרת מסע: יש מקומות ומצבים שגם אם הם מפתים כדאי להגיד להם לא.

מיכל: 
דלת שלישית. בירכנו את האש. שתהיה אש טובה ומזינה ולא אש שורפת. הסכמתי להיפרד ממחשבה שמנקרת בי מאז תחילת הקשר שלנו, מחשבה שהחיבור בינינו הוא טעות. מההתחלה שלנו די הופתעתי שאנחנו יחד. הייתי בטוחה שזה סטוץ זמני שהולך להיגמר מתישהו בקרוב. הופתעתי כשעברנו לגור יחד, הופתעתי כשהתחתנו, הופתעתי כשהבאנו ילדים. אני מופתעת גם היום כשהילדים כבר טינאייג’רס ואנחנו עדיין יחד… אנחנו דומים בהרבה מובנים אבל גם כל כך שונים, ויש בי איזו פנטזיה לחיות עם מישהו שהוא יותר ‘כמוני’. שחררתי את המחשבה הזאת על האבנים החמות, שתתאדה באוויר.
בדלת הרביעית כבר היה ממש חם. כשחם ההיגיון נמס והלב נפתח. הדלת הזו הוקדשה לעתיד. בירכנו בדמעות את הילדים שלנו, ובכלל את ילדי העולם, שילכו את הדרך שלהם שמורים ומוגנים ומחוברים ללב טוב.

שי:
תומר ואמנדה סיימו בשיר הודיה אינדיאני. הוא הציע שכל אחד מאיתנו יצא החוצה מהסווט, מרחם האדמה, בזמן ובאופן שירגיש בו את הלידה מחדש לעולם. מזיע ומתנשף אכן הרגשתי כאילו עברו עלי תשעה.. טוב נו, שבועות.

מיכל:
נשארנו שנינו בפנים. החזקנו ידיים, הסתכלנו בעיניים. הלב היה קל, כיף להתפלל יחד. “זה בא בדיוק בזמן” שי אמר. ואני אמרתי שהקטע הקל זה להתפלל, עכשיו הפרקטיס: שכל המילים והכוונות ינכחו בתוך השגרה ואתגריה. איחלנו לעצמנו בהצלחה, וכשתומר הציץ לראות למה לוקח לנו כל כך הרבה זמן לצאת הוא גילה אותנו מתנשקים. 
היציאה החוצה מהרחם החמימה של האוהל אל האויר הקר בחוץ נחשבת לאקט של לידה מחדש. יצאנו שנינו יחד זה לצד זו אל מול פניו המחייכות של תומר. “יש לנו סטייל” חייכתי אליו והוא צחק “לגמרי”.

התיישבנו על האדמה, מול האש הטובה, נושמים אויר מתוק, לוגמים מים בלגימות ארוכות של הוקרת תודה.
בתשומת לב מלאה לארבעת האלמנטים האלה שהם כח החיים: מים אש אויר אדמה. 

ואז התקלחנו, התלבשנו, ונכנסנו לאוטו להמשך הסדנא: “כאן גרים יחד בכייף”.

באוטו כבר התחלנו לריב 😊 

בהצלחה לנו.