את ההזמנה שקשה לסרב לה קיבלנו אתמול בשבע בערב, רגע לפני מפגש של כשעתיים אצלנו בסלון.
התחלנו לעשות חישובים: נסיים ב 21:00, בטח נצא לדרך ב 22:00, נגיע באחת בלילה, ובחמש לפנות בוקר נצטרך להתחיל לחזור כי עושים לנו שיפוץ במטבח.

כשסיימנו את המפגש נשארנו עם הדילמה: התכרבלות נעימה מול נטפליקס ושינה מתוקה, או היטלטלות בדרכים אל תוך הרפתקאה, לראות כוכבים נופלים לפגוש חברים..

דילמה !

בדרך כלל אני זאת שמתנפלת על כל הזדמנות להרפתקה (מזל קשת) , מושיטה לו יד וגוררת אותו מתנוחת המרבץ על הספה (מזל שור).

אבל הפעם לא-היה-לי-כח.

בתקופה האחרונה שנינו במצב רוח ירוד, עם מעברים חדים בין מאניה לדיפרסיה מול החיים ומול עצמנו.
ועכשיו דיפרסיה.

במצב כזה לא מתחשק לצאת לשום מקום. לא מתחשק כלום. בטח לא הרפתקאות.

״לא חייבים״ אמרתי לו.

״בואי ניסע״ הוא ענה.

הופתעתי!

ניסיתי לחשוב על כל מיני סיבות ממש טובות להישאר, אבל חוץ מ״אין-לי-כח״, לא מצאתי כלום.

אז ארזנו תיק קטן ויצאנו לדרך.

בכל תחילת מסע יש תהייה.
זה ישתלם? זה יהיה שווה את המאמץ? מה שיפה בהרפתקאה זה שאי אפשר לדעת.
להיכנס להרפתקאה זה להיכנס אל הלא נודע. כשחיים יותר מידי זמן בנודע של השגרה, יש בזה משהו מרענן.

אחרי שעתיים וחצי הגענו. שמיים זרועי כוכבים קיבלו את פנינו, ואיך שירדנו מהאוטו כוכב אחד לבד העז לקפוץ באנג׳י אל האטמוספירה משאיר אחריו שובל מרהיב.
אחלה וולקאם

ובפנים מדורה דולקת, חברים אהובים, מוזיקת ברקע, תה ריחני, שיחות טובות, והמידבר על אינסופיותו המרהיבה.
איך בכלל התלבטנו בין זה לבין נטפליקס??

בעומקו של הלילה כשהחברים התעייפו והלכו לישון, נכנסנו אל אמבט אבן מלא מים חמים תחת שמי הכוכבים,
הבענו משאלות, וצללנו לשיחה טובה בין שנינו.

כשהשמש עלה התנגבנו, התלבשנו, נפרדנו מהמקום ונכנסנו לאוטו מחוקים מעייפות. איך ננהג עכשיו שעתיים וחצי חזור??

יש כל מיני מגרעות בזוגיות אבל יש גם יתרונות: משמרות! כל אחד נהג חצי שעה בזמן שהשני ישן והתחלפנו. זה עבד.

כשהתאוששנו מהעייפות המשכנו לדבר ולצמצם פערים על הריחוק שתפסנו בתקופה האחרונה.

לאט לאט הייאוש נמס, האהבה חזרה ואיתה התחושה המתוקה שזורחת כשהלב יושב במקום הנכון:

הכל יהיה בסדר.

חזרנו הביתה עייפים ומרוצות.

״שיחקת אותה״ אמרתי לו ״אם זה היה תלוי בי לא היינו נוסעים. מאיפה הבאת את הנסיעה הזאת?״

״גם לי לא-היה-כח״ הוא ענה ״אבל הרגשתי שצריך להפעיל את שריר ההרפתקאה, שלא נתנוון ונטבע בספה בנוחות השגרה.״

עכשיו גמורה מעייפות, רגע לפני שהולכת לישון, מתיישבת לכתוב את הפתק הזה, מכניסה לבקבוק, ושולחת אל ים המדיה החברתית.

אולי יש אי שם עוד לבבות מיואשים – מהחדשות, מהקורונה, מהסטרס, מהחום.

אולי יש אי שם עוד גופים עייפים עם תסמונת ׳אין-לי-כח׳.

אולי הפתק הזה יגיע אל מי שצריך או צריכה, ותשמע ממנו הלחישה:

׳צאו להרפתקאההה׳.

לא משנה אם אתם בזוג או לבד, הלא נודע ממתין פה קרוב מעבר לדלת, כל מה שצריך זה להפעיל את שריר ההרפתקאה ולהוציא את ה(ה)רגל מהשגרה.

כשמצליחים לעשות את זה, הקיפאון נמס, ומקבלים חזרה אנרגיה, ואת התחושה היקרה: ׳יש-לי-כח׳.

עטופים בניחוח הבית, הוא לוקח את הבגדים והשמיכות בניחוח מדורה ובעיניים נוצצות לוחש לי ״אני שם מכונה״ (בכל זאת מזל שור).

ואני מתכרבלת על הספה בחיוך מסופק

״שגרה האני, ווי אר הואם״.