פתאום הכול נינוח. אנחנו מסתובבים בבית מחייכים זה לזו לזה, מוציאים לפועל את שגרת יומנו בקלילות, פורשים לעניינינו בלי להרגיש אשמה, רואים יחד סרט בערב בלי התחושה המעצבנת שבעצם אנחנו אמורים לעשות משהו אחר עכשיו.

הכי אני אוהבת את הזמן אחרי שעושים אהבה. כאילו גמרנו לעשות שיעורים, ועכשיו אנחנו פנויים לבלות, ליהנות, לחיים. עד שלאט לאט הזמן מצטבר לו שוב, והופך לעיסה דביקה של אשמה שרובצת בינינו – כבר עבר כך וכך זמן מאז הפעם האחרונה, והלחץ גובר וידיעה ברורה ולא נעימה שצריך כבר לעשות אהבה, והזמן ממשיך לעבור, והצריך מתחלף לחייבים לעשות אהבה, והחייבים הופך למשקולת כבדה שהולכת איתנו בכל אשר נפנה, כבר עבר כך וכך זמן מאז הפעם האחרונה וככל שיותר כך וכך זמן עובר, אז עוד יותר לא בא, ומרגישים עוד יותר לא בסדר, ורואים בערב סרט יחד ולא נהנים בכלל ויודעים שכבר ממש הגזמנו, מה לראות סרט עכשיו, כשזה כבר לגמרי מצב חירום וצריכים חייבים מוכרחים לעשות אהבה!!!!

ושתי המילים האלה פתאום מעצבנות נורא כי לעשות אהבה אמור להיות רשות ולא חובה, משהו רך ונעים ואוהב, לא משקולת מכבידה על הגוף והנשמה והלב והחיים, לא מועקה שהולכת וגדלה, זה בכלל לא מרגיש לעשות אהבה, זה מרגיש לעשות את העול הזה שחייבים לעשות, כי אם לא עושים אפשר בבירור להרגיש איך אנחנו מתרחקים ומתרחקות למחוזות נידחים ונידחות זה מזו וזו מזה. ומחשבות על פרידה מגיעות, וכל דבר מפוצץ ודי! זהו!

ואז איכשהו בדרך נס, מגיע רגע כזה בו אנחנו מוצאים את עצמנו עושים עם עצמנו את הדבר הזה שכבר אין לו מילים, רק ידיעה ברורה שזה להיות או לחדול, ותוך כדי פתאום נהיה נעים וכיף, ולגמרי לא ברור ממה אנחנו כל כך בלחץ, ואולי בכלל נעשה את זה לעיתים יותר קרובות (כמו שכשיוצאים מסיני ברור שנחזור כבר בשבוע הבא ואז חולפות עוד שנתיים). ואז אחרי שעושים אהבה, כל הגוש שהיה בבית משתחרר, אנחנו מרחפים בשמחה בשגרת יומנו, יכולים לראות סרט בערב בנחת בלי להרגיש אשמה.

הכי אני אוהבת את הזמן אחרי שעושים אהבה.