‘תראי איזה יופי’ הוא פותח נרגש את דלת התנור, ומראה לי מגש עמוס חצאי קישואים. ‘מה זה’ אני אומרת לו, ‘זה נראה נורא. סתם זרקת קישואים לתנור, בלי לגעת בהם. כל אחד יכול לעשות את זה. לפחות שמת אותם באיזו מרינדה?’  ‘שמן זית ומים’ הוא עונה לי.

‘הם ייצאו חסרי טעם’, אני רוטנת ומחממת מרק שהוא הכין. ‘במקרר יש מיץ תפוחים שסחטתי לילדים’ הוא אומר, ואני נובחת – ‘למה רק לילדים? מה איתי?’ אנחנו יושבים לאכול יחד, הוא שם לעצמו שקדי מרק, ואני קופצת – ‘מה זה? כמה אתה שם? זה המון!’ ובאותו רגע קולטת את רצף המשפטים המבאסים, ומבינה שהיא כאן. דה ביץ’ איז אין דה האוס.

‘את לא יכולה להגיד משהו אחד נעים?!’ הוא מתעצבן אלי, ואני מחייכת אליו. ‘זה בדיוק מה שחשבתי הרגע’, אני אומרת  ‘זאת לא אני, זאת הביצ׳ית הפנימית’. כן, גם בתוכי היא שוכנת לבטח. הביצ׳ית היא לגמרי חלק ממני. וכשהיא מתחילה, זה ממש לא פשוט לעצור אותה. היא כל כך מתלהבת מעצמה, מההזדמנות שניתנת לה מידי פעם להתבטא, לירות מילים פוגעות לכל הכיוונים. כשהיא לוקחת את הבמה, אני לפעמים מקשיבה לה ככה מהצד לא מאמינה איזה רוע שיוצא לה, כלומר לי, מהפה. היא הצד ההופכי של הישות הנשית מכילת-כל שלי, המרפאה, התומכת, זאת שרק רוצה לפזר שלום ואהבה ולחיות בהרמוניה.

את הביצ’ית כל זה משעמם, שלא לומר מעורר בחילה. מה שמעניין אותה זה לדקור, לדקור, ולדקור עוד. להכאאאיב. למה היא כאן? למה יש בתוכי מישהי שרוצה להכאיב ככה? הרצתי בראש את השיחות שהיו לי ולו הבוקר, עד שמצאתי פתאום משהו. משהו שדיברנו עליו ברגוע, אבל האמת שמסתתרים מאחוריו כעס ועלבון. המשהו הזה לחץ על כפתור כאב בתוכי, שכנראה שיחרר את הביצ’ית לפגוע, לחרב ולהכאיב. במקרים כאלה אני לא מבזבזת זמן וישר מבקשת סליחה. הסכינים חוזרות לנוח במגירה ואפשר לנשום ולראות, שמאחורי כל ביצ’ית מסתתרת נסיכה שכואב לה, ומאחורי כל דרקון מפחיד יש אביר שכנראה נעלב. כשלא מתרגשים מהם יותר מידי, אפשר לחיות יחד, ארבעתנו – המכשפה, הנסיכה, הדרקון, והאביר – בריפוי ובצמיחה עד עצם היום הזה…

נ.ב.
הקישואים יצאו סאן אוף א ביץ’!