כבר תקופה ארוכה שאני רצה ורצה, ממשימה למשימה, זאת נגמרת ואחרת מתחילה. לפעמים זה מרגיש כאילו אני על הליכון בחדר כושר, שמכוון על מהירות – אני רצה ורצה ורצה ורצה ולא מתקדמת לשום מקום. הבוקר תוך כדי ריצה כזאת, כשאני אורזת לנסיעה לצפון, יש לנו בערב הופעה ברמת הגולן, קוראת לי הבת שאבוא לראות משהו.

אין לי כח. אני רוצה לגמור לארוז ולהמשיך למשימה הבאה, חושבת איך להתנער ממנה, אבל באה בחוסר חשק. היא מחייכת אלי ‘ תראי איך את יפה! ‘ אני מתכופפת לראות על מה היא מסתכלת – אלבום תמונות ישן שלנו, בתמונה רואים אותי ואותו יושבים משוכלי רגליים, מחייכים בנחת ‘מה זה, כמה שיער היה לאבא’ היא מתפעלת. אני צונחת לידה, צוללת אל התמונה. יכולה להרגיש מפה את טעם הנעורים שהיו שם. את התמימות. את האופק הפתוח לאינסוף, את החיבור הכל כך ברור שהיה בינינו. לא שלא היו קשיים, לא שלא היו ריבים, אבל המגנט בינינו היה כל כך ברור, ומיגנט כל כך חזק.

אני מסתכלת עלינו אז, ומתגעגעת לכח המשיכה המטורף הזה, לחשמל שעבר בינינו, לאיך שטרפנו את העולם.  איך נסענו באוטו בטיולים אינסופיים, במרדף אחר הרפתקאות וקשתות, שרים יחד בשני קולות ‘זה קורה, כשהדרך מתמשכת, זה קורה יש ללכת ללכת…’ נכון שגם היום אנחנו טורפים את העולם, אבל אחרת לגמרי. עם הרבה יותר שתיקות, ואנחות, ורשימת כל הדברים שצריך לעשות שמתפנגפנגת בינינו רצוא ושוב. וכל הזמן יש געגוע דק בלב לתקופה ההיא, שהיה הייתה פעם לפני שנים רבות, כשפחות רצנו במרתון אינסופי אחרי משימות ויותר היינו.

בבת אחת קמתי והתנערתי, בכל זאת הזמן קצר והריצה מרובה, המשכתי באריזה לוקחת איתי נשימה מרעננת מהזוג הצעיר הזה שפעם הינו. גומרים לארוז, ומעמיסים, ונוסעים, ומגיעים, ופורקים, ומופיעים, והולכים לישון, וקמים בבוקר אל תוך יום כזה של שמיים כחולים בוהקים, ושמש צהובה מחייכת, ורמת הגולן שקורצת, וארבעתנו באוטו, דיבורים וריבים על איזה מוזיקה לשמוע, ופתאום מרחוק רואים ענן כזה גדול, על איזה הר, והילדים מתלהבים – רוצים לגעת בענן! והוא מכוון את המכונית המשפחתית, ומיד אנחנו יוצאים נחושים לצוד עננים, כלומר הם שלושתם נחושים ואני קצת עייפה ומתנגדת, אין-לי-כח, רוצה להמשיך לרוץ למשימה הבאה, אבל שותקת אל מול ההתלהבות שלהם.

ואנחנו מצפינים בעקבות הענן האימתני, ומגיעים עד מג׳דל שמס, ומטפסים גם שם, עד לנקודה שברור שאי אפשר להתקדם יותר. ׳בואו נצא להגיד שלום לענן׳ הוא אומר, וארבעתנו יוצאים מהמכונית. אני מסתכלת עליו ועל הילדים ובבת אחת נמסה מאושר, איך הבחור שלי הוא אחד כזה, שפעם היה רודף איתי אחרי קשתות, והיום באותה התלהבות הוא רודף איתם אחרי עננים. איך הזוג הצעיר שהינו הקים את הבית הזה, עם המשפחה הזאת, ונכון שהחשמל כבר לא עובר בינינו, אבל הוא מאיר באור חמים ונעים את ביתנו. ככה זה, שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע, יש לנוע לנוע, אני מסתכלת על הדרך שעשינו יחד עד כה, דרך הלבנים הצהובות שמתפתלת דרך פחדים וקשיים ומאמצים וכאבי גדילה מהזוג הצעיר שהינו ועד הלום, ולוחשת לעצמי בחיוך THERE IS NO PLACE LIKE HOME